ביהמ"ש העליון אישר את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי (המחלקה הכלכלית) אשר הציל את חברת אלקון מקריסה כלכלית

ביהמ”ש העליון (כבוד השופטים מלצר, אלרון וקרא) המליץ למר מירון מן למשוך את הערעור שהגיש נגד פסק דינו של ביהמ”ש המחוזי (המחלקה הכלכלית), בעניין מירון מן נ’ אלקון מרכז מחזור (2003) בע”מ ושיכון ובינוי מים בע”מ ובהמשך לכך דחה את הערעור. בכך, אישר למעשה בית המשפט העליון את פסיקת ביהמ”ש המחוזי שקבעה כי תחולתם של סעיפי “אנטי-דילול” אינה מוחלטת, וכי במצבי קצה ניתן יהיה לכפות דילול מלא של שאר בעלי המניות בחברה כדי להציל את החברה מקריסה כלכלית.
תחילת הפרשה, בעסקת מכר שנחתמה בין חברת שיכון ובינוי מים לבין בעלי מניות בחברת אלקון, לרכישת מניותיהם, בתמורה להזרמת כספים לחברה, כדי לעמוד בהתחייבויותיה, במסגרת התכנית להתרחבות המפעל של החברה. חברת אלקון עוסקת במתן שירותי טיפול וטיהור בשפכי תעשיה ומחזור פסולת תעשייתית ומפעלה ממוקם כיום ברמת חובב. מירון מן כיהן בעבר כיו”ר דירקטוריון וחבר דירקטוריון באלקון, ובמועד האירועים החזיק בכ-6% ממניותיה.
במוקד התביעה עמדה המחלוקת לגבי פרשנותו של סעיף בהסכם שנערך בין בעלי המניות, שקבע כי לא ניתן יהיה לדלל את החזקות בעלי המניות כתוצאה מגיוס הון לכל מטרה שהיא, מקום בו לא משתתף בגיוס ההון משקיע חיצוני בנוסף למשקיע מבין בעלי המניות. הצדדים נחלקו האם יש להחיל את סעיף ה”אנטי-דילול” בכל מקרה שהוא, או שמא בסיטואציה של כניסה למצב של חדלות פירעון מתבטלת תוקף ההתחייבות למציאת משקיע חיצוני נוסף.
בפרשנות הסעיף היה בכדי להשליך על השאלה האם חברת אלקון היתה יכולה לקבל החלטה על שינוי מבנה ההון בחברה, אשר במסגרתו תקבל שיכון ובינוי את כל מניות החברה (תוך דילול מלא של שאר בעלי המניות), בתמורה להזרמת 50 מיליון שקל לטובת הצלת החברה. לטענתו של מירון מן, יש להורות על ביטול ההחלטה מאחר והיא נוגדת את סעיף האנטי-דילול, מאחר ולא נמצא משקיע חיצוני בגיוס ההון מלבד שיכון ובינוי.
במידה מסוימת, ניתן להשקיף על הסוגיה גם באמצעות הדילמה האם האינטרס של הצלת החברה מפני קריסה כלכלית, גובר על פני עיקרון הסכמת הצדדים, מקום בו מתעוררת מחלוקת פרשנית ביחס לאומד דעתם מבחינת משמעותו של סעיף האנטי דילול.
בית המשפט העליון דחה, כאמור, את הערעור שהגיש התובע על פסק דינו של כבוד השופט חאלד כבוב שדחה את התביעה וקיבל את טענות שיכון ובינוי ואלקון. החידוש העיקרי במקרה זה הוא בהתפתחות שחולל פסק הדין בסוגיה של סעיפי אנטי דילול ותחולתם במקרים מיוחדים. השופט כבוב קבע כי סעיף הגנה מסוג של אנטי-דילול לא יכול לחול מקום בו החברה עומדת בפני קריסה כלכלית, שכן עמידה דווקנית על הוראות הסעיף תוביל בהכרח לקריסתה, תסכל את תכלית דיני החברות ועיקרון העל העומד בתשתיתם לפעול לטובת החברה, ותעמוד בניגוד לחובת על בעלי המניות לפעול בהתאם לסטנדרט ההתנהגות הקבוע בסעיפים 192 ו-193 לחוק החברות לפיהם על כלל בעלי המניות לפעול בתום לב ובהגינות כלפי החברה.
מבין שתי האפשרויות שעמדו בפני חברת אלקון – ללכת להליך של כינוס נכסים בהיעדר משקיע חיצוני כדי להימנע מדילול המניות, או לגייס כספים רק מבעלי המניות הקיימים כדי לפתור את הבעיות התזרימיות המיידיות שבלעדיהם לא היתה לחברה יכולת להמשיך ולהתקיים – ביהמ”ש העדיף באופן חד משמעי את האפשרות השנייה.