81 2024 אוקטובר 3 עסק משפחתי גיליון כאמור במאמרי הקודם בנושא, גם הדין הקיים על פי פרשנותו הרווחת מאפשר לבני זוג לקבוע "הסדר כובל" לגבי הרכוש הזוגי המשותף אותו רכשו במהלך הנישואים. הסדר כזה, הקובע את היקף חלקו של כל צד בעת פקיעת הנישואים עקב גירושים או מוות מגדיר את היקף העזבון וככזה ככל חוזה הוא לא ניתן לשינוי באופן חד צדדי והוא הסדר כזה 4 גובר על צוואה מאוחרת של מי מהצדדים. משקף את מעמדו הייחודי של הרכוש הזוגי ככזה שנצבר או עומד להצבר על ידי שני הצדדים ביחד ועל כן החלטות לגביו אמורות להתקבל במשותף. אכן, ברירת המחדל היא שרכושם הזוגי של הצדדים יחולק בשווה לעת פקיעה, אך החוק פותח פתח להחלטה אחרת לגבי הרכוש המשותף. על פי פרשנותי, הדין הקיים מאפשר החלטה כזו אך ורק במישור יחסי בני הזוג אך לא לגבי הדורות הבאים. ברם, דווקא בהקשר זה ניתן לחשוב על מהלך שבו כשם שבני זוג יכולים להחליט באופן מוסכם על אופני חלוקה שונים של רכושם הזוגי בעת אירועים שונים של הפקעת הנישואים, ניתן לאפשר להם גם לקבוע במשותף הסדר משפטי מחייב לגבי הדרך שבה הם מעוניינים לחלק את 5 הרכוש הזוגי שנצבר במהלך הנישואים לעת מוות. ברירת המחדל הרווחת היא שבעת פקיעת הנישואים עקב גירושים או מוות הופך כל צד בעלים מוחלט של חלקו ברכוש המשותף וככזה הוא יכול להחליט למי להורישו. במובן זה, הסדר שיאפשר לבני זוג לא רק לקבוע את חלקם ברכוש המשותף בעת פקיעה אלא גם להסדיר במשותף את דרך הורשתו, מגלם פגיעה ברעיון של חופש הציווי ועל כן אנו יכולים להבין עמדה שתתנגד לכל חריגה מן ההסדר הקיים בהקשר זה. עם זאת, עדיין ניתן להצדיק גם עמדה שונה, לפיה הסדר הכובל את ההורשה הוא הסדר ראוי, ובלבד שיתוחם להסכמי ממון מפוקחים על ידי בית המשפט אשר יערכו הן על ידי בני זוג נשואים והן ידי בני זוג שאינם נשואים, באמצעות הסכם ממון שיקבל תוקף של פסק דין בהתאם לחוק בית המשפט לענייני משפחה. מטבע הדברים, חזקה על הסכמים אלה להיות מוגבלים אך ורק לרכוששנצבר במהלך הנישואים. הסדר כזה יגביל אומנם את היכולת של כל אחד מבני הזוג לפעול באופן חד צדדי לגבי הרכוש המשותף, אך בה בעת הוא יאפשר לכל אחד מבני הזוג להמשיך ולכתוב את סיפור חייו ובכלל זה לפעול ברכוש פרטי שצבר או יצבור לפני או אחרי מותו בן זוג. נוסף על כך, הפיקוח של בית המשפט על ההסכם יחדד בפני בני הזוג את המשמעות של בחירתם ויוודא שאכן מדובר בבחירה חופשית אמיתית. בהקשר זה יש לציין כי ניתן לשקול גם "עידון" של התיקון הראשון העוסק בצוואות הדדיות, על ידי הוספת סעיף שיאפשר להתנות על יכולת החזרה לאחר מות אחד מבני הזוג, לגבי רכוש שנצבר בתקופת החיים המשותפים. עם זאת, העובדה שצוואות הדדיות אינן דורשות הליך אישור מפוקח – בניגוד להסכמי ממון – עשויה להצדיק התנגדות להצעה כזו גם אם תוגבל לרכוש הזוגי המשותף. לסיכום, אני תומך בהצעת החוק השוללת את האפשרות של בני הזוג לכבול באופן מוחלט בצוואה הדדית את יכולת ההורשה העתידיתשלהם. אני מתנגד לאפשר כבילה עצמית רחבה כזו בהסכמי ממון. אני סבור שניתן להצדיק כבילה עצמית מוגבלת העוסקת ברכוש המשותף שנצבר במהלך הנישואים במסגרת הסכמי ממון מפוקחים על ידי ערכאה שיפוטית מוסמכת. ההגיון העומד בבסיס השקפת עולם זו הוא לאפשר לאדם לכתוב את סיפור חייו, בהתאם לנסיבות חייו המשתנות עד ליום מותו. לבסוף, אני מצטרף לקריאה לנצל את התיקון לחוק הירושה להסדרת היבטים נוספים בדיני הצוואות ההדדיותשאינם מוסדרים כראוי בדין הקיים ). עמדות מרחיקות לכת יותר, שהושמעו 24.7.2023 , פסק דינו של השופט שטיין (נבו פלונית נ' פלונים 5252/23 . כן ראו לאחרונה בע"מ 2 . ראו ליפשיץ, לעיל ה"ש 4 בעבר על ידי המלומדים שיפמן ושילה ושיש גם להן הדים מסוימים בפסיקה גורסות שגם בדין הקיים ניתן לקבוע הסדר הורשתי. לעומת זאת רוזן־צבי ז"ל סבור שקביעת היקף עזבון המתייחסת לאירוע המוות בשונה לפרידה אינה תקפה. עם זאת גם לדעת רוזן־צבי קביעה בהסכם ממון לגבי היקף העזבון בכל מצב דהיינו הן לגבי פרידה והן לגבי מוות היא קביעה מחייבת הכובלת את האפשרות להורשה בצוואה בניגוד לקבוע בהסכם. להרחבה על כל אלה, ראו ליפשיץ, שם Ram Rivlin & Shahar . לדיון נרחב ומעמיק בדרכים שונות שבהן ראוי לאפשר הכרה מסוימת בהמשך השותפות הזוגית גם לאחר מותו של אחד מבני הזוג ראו 5 (טרם פורסם). הדיון הספציפי בנושא הסכמי ממון וצוואות הדדיות במשפט Lifshitz, Till Death Do Us Part? Marital Property Claims Upon Death הישראלי לא נדון במאמר האמור אך הוא עשוי לשקף השלכה אפשרית של צורת החשיבה המובעת בו.
RkJQdWJsaXNoZXIy NDU2MA==