80 2024 אוקטובר 3 עסק משפחתי גיליון במאמר המופיע במקביל למאמר זה בגיליון הנוכחי מתנגד מנדלסון בחריפות לשני השינויים המוצעים וסבור שהן יחלישו את היכולת להעביר באופן זוגי את ההון המשפחתי. אני מסכים כי הנוסח המוצע של שני התיקונים אינו ראוי. פסיקה שניתנה לאחרונה חשפה חוסרים רבים בהסדרה המשפטית הקיימת של צוואות הדדיות, שלא ניתן להם מענה בחוק הקיים. נוסף על כך, הנוסח הקיים של התיקון בהקשר להסדרת התוצאות הכלכליותשל המוות בהסכמי ממון גורף מדי. עם זאת, עמדתי המהותית לגבי שני הנושאים העומדים בלב התיקון שונה מזו של מנדלסון כמפורט להלן. לשיטתי, התיקון הראשון הדן בצוואות הדדיות, אשר שולל את האפשרות לכבול כליל את אפשרות ההורשה של הנותר בחיים, הוא תיקון מוצדק בעיקרו הגם שניתן לעדנו בדרך שתוצע להלן. לגבי התיקון השני העוסק בהסכמי ממון, אני סבור שהנוסח הקיים אכן מעורר קושי – ועדיין בשינויים מסוימים שעליהם אמליץ גם כן להלן יש משום ריכוך של הביקורת לגבי תיקון זה. בכל הנוגע לצוואות ההדדיות: אני סבור שמתן האפשרות לבני זוג להסכים על שלילה מוחלטתשל יכולתו של הנותר בחיים לשנות את צוואתו אינה ראויה. נזכור שמשמעותה של צוואה כזו היא שבן הזוג הנותר בחיים לא יוכל להוריש את רכושו לבן זוגו החדש ו/או לילדים חדשים שייוולדו לו לאחר מות בן זוגו הקודם ואפילו מדובר ברכוש פרטי שנצבר לפני הנישואים; ו/או רכוששיצבור בן הזוג הנותר בחיים לאחר מות בן הזוג וללא קשר אליו. כלומר, בן הזוג הנותר בחיים לא יוכל להגיב לשינוי נסיבות הרלוונטי ואפילו לצרכים שונים של הילדים המשותפים לו ולמנוח ו/או לשינויים מהותיים ביחסים האישיים שלו עמם, כאלה המצדיקים לדעתו את שינוי הצוואה. תוצאה זו, חותרת באופן בוטה תחת הרעיון של חופש הציווי המאפשר לאנשים לכתוב מחדש בכל שלב של חייהם את סיפור חייהם. היא מבקשת לאפשר למת לשלוט בחי ולהקפיא את המצב ששרר בעת מותו וזאת גם לגבי רכוש ונסיבות שאינן קשורות לתקופת הנישואים. למרות החששות הללו, מנדלסון סבור שהאיסור על האפשרות לכבילה מוחלטת הוא בבחינת פטרנליזם לא ראוי מצד המחוקק. אולם יש זכור שאיסור פטרנליסטי על התנייה מעין זו אינו שונה במהותו מהאיסור הכללי שמטיל המשפט הישראלי הן בדין הקיים ועל פי הדין המוצע לגבי שלילת חופש הציווי באמצעות חוזה העוסק בהורשה או בתוצאות המוות. כשם שבמקרה של מצווה יחיד מעדיף הדין הקיים את העקרון הפטרנליסטי של חופש הציווי על פני מתן האפשרות למי שמעוניין בכך לערוך הסכם לגבי צוואתו העתידית, כך גם במקרה של הצוואה ההדדית יש להצדיק – ואולי אפילו ביתר שאת – את חששו של המחוקק מפני מצב שבו בני זוג בהסכמה הדדית (ואולי גם בלחץ הדדי), יגבילו באופן לא ראוי את היכולתשל מי מהם שיוותר בחיים לאחר מות בן זוגו להמשיך ולכתוב את סיפור חייו. אוסיף ואומר, שההסדר הקיים כיום, כברירת מחדל, המאפשר לנותר בחיים לשנות את צוואתו אך דורש ממנו במקרה כזה להחזיר כל מה שקיבל מבן זוגו המנוח, הוא הסדר מאוזן הנותן ביטוי לאינטרס ההסתמכות של המנוח ולרצונו להבטיח שרכושו שלו ישמש אך ורק את ילדיו המשותפים לאחר מות בן זוגו. בהסתמך על הנוהג בפרקטיקה, כמו גם על שיחות שערכתי עם עורכי דין מובילים בתחום וכן על גם ניסיוני האישי כיועץ למחלקת לקוחות פרטיים, ניהול הון משפחתי והעברות בין-דוריות נוכחתי ,(FBC & Co.) בעסקים משפחתיים בפירמת פישר לגלות שברוב הגדול של המקרים, בני הזוג אינם מתנים על ההסדר הקיים בחוק. כלומר, בני זוג נוהגים לוותר על האפשרות לכבול את עצמם כבילות מוחלטת לצוואה ההדדית. משום כך, קביעתו של מנדלסון לפיה כל יתרונותיה של הצוואה ההדדית יפוגו אם תבוטל האפשרות להתנות על האפשרותשל הנותר בחיים להשיב מהשקיבל ולהוריש כרצונו את רכושו – נראית כמרחיקת לכת. לכאורה מעמדה זו נגזרת המסקנה לפיה יש להתנגד לתיקון הנוסף המוצע לפיו בני זוג יוכלו לקבוע בהסכם ממון הסדרים כובלים לגבי הורשתם. ואכן, אני סבור שהנוסח הקיים של החוק המוצע אכן מרחיק לכת וכי אותן הסיבות הניצבות כנגד שלילת האפשרות לכבול באופן מוחלט את יכולתו של אדם להוריש את רכושו לאחר מות בן זוג במקרהשל צוואה הדדית, ניצבות כנגד האפשרות לאפשר כבילה מוחלטת כזו במסגרת הסכם ממון. עם זאת, לדעתי, ניתן בכל זאת לשקול החרגה נקודתית של האפשרות לקבוע הסדר הורשתי מחייב בכל הנוגע לרכוש הזוגי שנצבר במהלך הנישואים.
RkJQdWJsaXNoZXIy NDU2MA==