הוכחת השיתוף הספציפי, בניגוד למצבים בהם בית המשפט עוסק בבית מגורים, שבעניינו ניתן להקל על הדרישות הראייתיות המתחייבות מן הדין הכללי ברגיל משכך, הנטל שהיה על האישה 4 כדי להוכיח כוונת שיתוף. לעמוד בו הוא הנטל החל כל אימת שאדם מעוניין להוכיח כוונת שיתוף ספציפי בנכס חיצוני אחר – והאישה אכן עמדה בנטל זה והוכיחה שלא רק שהוסכם על שיתוף מלא בנכסים, אלא שכאמור, היא העבירה לאורך השנים כספי ירושה ומתנות (קרי, נכסים חיצוניים) שקיבלה ממשפחתה הגרעינית בשווי משמעותי לתוך ה"פול" המשפחתי המשותף. עוד יצוין כי כב' השופט ש' שוחט, שהצטרף לפסק דינו של כב' השופט שילה, הוסיף והדגיש כי על אף מרכזיותו הכלכלית של חשבון הבנק בבנק הפועלים, אין לראות בו נכס משפחתי. יחד עם זאת, ציין השופט שוחט כי אופן השימוש בכספים כנס מניב שפירותיו משמשים את התא המשפחתי לאורך עשרות שנים, יש בו כדי לחזק, לא כפרמטר בפני עצמו אלא בהצטרפותו לנסיבות הכוללות, את המסקנה בדבר כוונת השיתוף בו. (ניתן נ' ה' נ' יורשי צ' א' ז"ל 32033-07-22 עמ"ש בעניין קבע בית המשפט המחוזי (כב' המותב 5)2023 בחודש מרץ ש' שוחט, ע' רביד ונ' שילה, אשר כתב את פסק הדין) כי לבת הזוג קיימות זכויות ברווחים שהופקו בתאגיד שהיה בבעלות בן הזוג עובר למועד הנישואין (להבדיל מזכויות בתאגיד עצמו), ושמניותיו הועברו לילדיו של בן הזוג לפני שהכיר את בת הזוג, לאחר שהוכח כי ההעברה האמורה הייתה פורמאלית ולמראית עין בלבד, משום שבן הזוג המשיך לנהל את החברה, לקבל את כלל ההחלטות בה, ולקבל לידיו את מלוא כספי הדיבידנד שחולקו בתאגיד לאורך השנים. עוד קבע בית המשפט כי לבת הזוג זכויות בנכסי דלא ניידי נוספים. בנישואים שניים, 1975 בני זוג, גבר ואישה, נישאו בשנת כאשר לשניים ילדים מנישואין קודמים, ושלהם לא היו ילדים משותפים. שני בני הזוג נפטרו, וצאצאיהם באו בנעליהם בהליך המשפטי דנן. בן הזוג, היה איש עסקים ובטרם הכיר את בת זוגתו כאמור העביר מניות של שתי חברות לבעלות ילדיו. כמו כן, עוד בטרם ההיכרות בין בני הזוג, רכש בן הזוג מגרש באמצעות שתי חברות, שעליו נבנה בתקופת הנישואין של בני הזוג בית מגוריהם כשהבעלים נהג בבית המגורים כמנהג בעלים, על אף שהזכויות באותו בית מגורים נרשמו על שם הילדים עוד קודם לכן. יחד עם זאת, בצוואתו של האיש, נכתב במפורש כי הוא מוריש את הזכויות במגרש לילדיו בכפוף לכך שבת הזוג תהיה זכאית להמשיך להתגורר בבית לאורך כל ימי חייה. בין הצדדים נוהלו שורת הליכים משפטיים במשך שני עשורים. עוד במהלך חייהם של בני הזוג, הגישה ,2000 בשנת בת הזוג תביעה רכושית נגד בן הזוג, במסגרתה ביקשה שיוצהר שכל הרכוש שצבר בן הזוג במהלך שנות הנישואין שייך לבני הזוג בחלקים שווים, לרבות בית המגורים. עוד התבקש במסגרת התביעה כי יוצהר שכלל ההעברות שביצע בן הזוג לילדיו במהלך הנישואין בטלות, וכי האישה זכאית למחצית מן הנכסים שנצברו בכלל הנכסים של בן הזוג במהלך שנות הנישואין, לרבות בחברות שונות. מנגד, בן הזוג טען כי הרכוש אותו תבעה בת הזוג הוא רכוש שנצבר מלפני הנישואין, וכי רכוש זה הועבר ברובו לילדיו. בית המשפט לענייני משפחה (בפסק דינו של כבוד הש' נ' ) דחה את תביעת בת הזוג וקבע 20.12.2012 נחמני, מיום כי המניות הועברו מבן הזוג לילדים עוד לפני שהכיר את בת הזוג, ולכן אין היא זכאית לדבר. לגבי בית המגורים נקבע כי אף הוא לא היה שייך לבן הזוג, שכן הוא היה בבעלות ילדיו של בן הזוג למעשה. יצוין כי בן הזוג הלך לעולמו במהלך ההליכים המשפטיים בעניין. בת הזוג הגישה ערעור על פסק הדין, ובו טענה כי היא .)22.02.2017 (נבו פלונית נ' פלוני 9884/16 ; בע"מ 11 . לעיל, ה"ש 4 ). בהקשר לפסק דין זה, מופנים הקוראים גם למאמרו של פרופ' שחר ליפשיץ, 27.03.2023 (נבו נ' ה' נ' יורשי צ' א' ז"ל 32033-07-22 ) . עמ"ש (תל אביב-יפו 5 "תכנון זוגי של התוצאות הכלכליות של המוות", המפורסם בגיליון זה. 96 2023 יולי 2 עסק משפחתי גיליון
RkJQdWJsaXNoZXIy NDU2MA==