הנוגעות לשימוש בפירותיו, וזאת בין היתר כהרחבה של 34 דיני המזונות והמדור (זכות המגורים) לאחר המוות. הנה כי כן, בעוד שהשופטת רביד הציגה מסלול עוקף שאפשר שלא להכריע בשאלת אפשרות ההורשה בהסכם ממון, השופטים שוחט ושילה, חרף ההבדל הנקודתי ביניהם באשר לתוצאה הספציפית, סללו את הדרך לגישה שיפוטית שתסדיר את הסוגיה ותבחין, ברוח הצעתי, בין שלושת מקרי המבחן האחרונים שהוצגו בראשית המאמר: ההסכם המדיר, שיש לתת לו תוקף במישור הרכושי בלבד אך לא במישור ההורשתי, ההסכם המעניק הקובע הסדר ייחודי של חלוקת רכוש לעת מוות, שאותו יש לכבד וההסכם העוסק בירושת הילדים שאין לו תוקף כלל. עם זאת, המחלוקת שהתעוררה בין השופטים מלמדת שלעיתים ההבחנה בין הרכיב הירושתי לרכיב הרכושי, אינה קלה כפי שהיה במקרה הספציפי של אולם השמחות, שבו שני השופטים הסכימו שההוראות בהסכם הממון העוסקים בפירות שנצברו עד מותו של המוריש, הן הוראות רכושיות אך השופטים נחלקו בשאלה אם הוראות בהסכם העוסקות בפירות של נכס פרטי שיצטברו לאחר מות המוריש, הן הוראות רכושיות או ירושתיות. ברם, לרוע המזל, כיוון ההסדרה שהחל להתגבש בפסיקת בתי המשפט הדיוניים ושיכול היה להוביל להגברת הוודאות בתחום הטעון, התערער דווקא בפסיקות שהתקבלו בבית המשפט העליון. כך מקרה אולם השמחות הגיע בפסק הדין המשיך כבוד 35 לבית המשפט העליון בערעור. השופט מני מזוז לפסוע בתלם שנחרש על ידי הפסיקה הקודמת, וקבע כי נקודת המוצא בבחינת היחס שבין (א) לחוק הירושה, אינה של 8 חוק יחסי ממון ובין סעיף התנגשות בין דינים, אלא נקודת המוצא היא כי יש להפעיל את שני החוקים ולפרשם במידת האפשר בהרמוניה. זאת מתוך מגמה של "צמצום מרבי" של המצבים שבהם 8 ייפסל הסכם ממון בעילה של סתירה להוראות סעיף (א) לחוק הירושה. בהמשך לכך עמד מזוז על האבחנה בין הסכם המשפיע על היקף העיזבון ובין הסכם הקובע את שייעשה בעיזבון. אף בהיבט זה גישתו של השופט מזוז תואמת את הגישה שעליה ממליץ המאמר הנוכחי. ואולם, השופט מזוז לא עמד בפסק דינו על השוני בין הסכמי הענקה להסכמים מדירים, והתבטאויות מסוימות בפסק דינו תואמות דווקא את הגישה המרחיבה שהוצעה על ידי המלומדים שילה ז"ל ופרופ' שיפמן שיבדל"א, לפיה כל הסדר הקיים במסגרת יחסי ממון יכובד גם אם מדובר בהסכם בעל גוון ירושתי. על כן, פסק דין זה לא נתן תשובה ברורה לשאלה אם ניתן לקבוע הוראות בעלות ממד "צוואתי" במסגרת הסכמים בין בני הזוג, כפי שסבורים חלק מן המלומדים, או שהאפשרות להסדיר באופן חוזי את תוצאות המוות בהסכם ממון מוגבלת אך ורק להסדרים הקובעים את יחסי הרכוש בין בני הזוג, כמוצע על ידי וכפי שסברו הן השופט שילה והן השופט שוחט בפסק הדין המחוזי שעסק בעניין. רמז נוסף לכיוון הגישה המרחיבה את האפשרות להסדרה חוזית של הסדרים ירושתיים בהסכם ממון, ניתן למצוא גם באמירת צד של השופטת דפנה ברק-ארז בפסק דין שניתן בבית המשפט העליון בשבתו כבג"צ אשר דן מדובר במקרה 36 בהחלטה של בית הדין הרבני הגדול. שבו אישה ואיש הסכימו בהסכם גירושים ביניהם, כי מיליון שקלים בתמורה 1.2 האישה תשלם לבעל סך של לדירת מגוריהם ובתמורה התחייבה לרשום הערת אזהרה ביחס לדירה נוספת שתועבר על שם האישה, כך שיובטחו זכויות ילדיהם בה בחלקים שווים, אחרי שנה. האישה טענה כי מדובר בהוראה הסותרת 120 (א) לחוק הירושה, הקובע כי "הסכם 8 את הוראת סעיף בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים". ואולם, קבע בית הדין הרבני להסכם הוא "הסכם שיש לו השלכה 8 הגדול כי סעיף על עזבונו של אדם" (להבדיל מ"הסכם בדבר ירושתו של אדם"). השופטת דפנה ברק-ארז הסכימה עם ניתוח זה וקבעה בנוגע למתן תוקף להסכם על ידי בית הדין לפסק דינה של כב' השופטת רביד. 6-1 ' . שם, ס 34 .)13.4.2021 (נבו, פלוני נ' פלונית 1811-20 . בע"מ 35 .)29.4.2021 (נבו, פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים 4940-20 . בג"ץ 36 32 2023 יולי 2 עסק משפחתי גיליון
RkJQdWJsaXNoZXIy NDU2MA==