שנפרדו, ובפרט אין ליתן משקל לשיקולי נאמנות מינית במסגרת חיי הנישואין. בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ קבע כי בתי הדין הרבניים שקבעו כי חוסר הנאמנות של האישה מוליך לחוק יחסי ממון – 5 לסטייה מאיזון שוויני על פי סעיף חרגו מהוראות חוק יחסי ממון. ראשית, בית המשפט העליון הציג את הסדר איזון 5 המשאבים ואת כלל האיזון השוויוני שקבוע בסעיף לחוק יחסי ממון; ההסדר נשען על שני עקרונות בסיסיים – עקרון השוויון ועקרון המאמץ המשותף בכל הקשור לרכוש משותף שנצבר בעת הנישואין. בית המשפט העליון הדגיש כי בדין האזרחי קיימת מגמה ברורה לניתוק הקשר בין שיקולי אשם בפירוד לבין חלוקת הרכוש לאחר הגירושין, כשההיגיון העומד בבסיס ניתוק זה מקורו בכך שהעיסוק באשם עלול להוביל להחרפת הסכסוך הזוגי במסגרת הליך הגירושין, ולמעשה עשוי לתמרץ את בני הזוג לנקוט בפעולות פוגעניות. בנוסף, עיסוק בשאלות מסוג זה טומן בחובו מורכבויות רגשיות ומשפחתיות, שייתכן וחלקן כלל לא מתאימות להכרעה שיפוטית. ואולם, על אף עקרון השוויון כאמור, שמקבל תוקף בכלל לחוק יחסי ממון, לפיו איזון המשאבים 5 המופיע בסעיף לחוק יחסי ממון קובע 8 כאמור יעשה באופן שווה, סעיף חריג. סעיף זה מקנה לבית המשפט סמכות לסטות מכלל החלוקה השוויונית בהינתן "נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת". הסעיף האמור מעניק שיקול דעת לבית המשפט לסטות מהסדר איזון המשאבים השוויוני באמצעות ארבע חלופות: קביעת נכסים מסוימים ששווים לא יאוזן בין הצדדים; קביעת יחס חלוקה שאינו שוויוני בין הצדדים; קביעת שווי הנכסים לפי מועד מוקדם ממועד איזון המשאבים; וביצוע איזון המשאבים ביחס להיקף הנכסים שהיה לצדדים במועד מוקדם ממועד איזון המשאבים. למעשה, סעיף זה מאפשר גמישות במלאכת איזון הנכסים בין הצדדים כך שיחולקו בצורה הוגנת ושוויונית (אף אם לא ביחס שווה). בית המשפט התייחס בפסק דינו לחריג זה, המאפשר סטייה מכלל האיזון השוויני, תוך שציין כי המחוקק לא קבע מהן אותן נסיבות מיוחדת שבהן יש לחרוג מן ההסדר, ומהם השיקולים שיש לשקול בגדרן. בהתאם, נקבע בפסיקה כי הסעיף לא נועד לאפשר לשיקולי אשם "לחלחל" לסוגיות הרכושיות ולא נועד "להכניס בדלת האחורית את יסוד האשם בגירושין". בהמשך לכך בחן בית המשפט האם אי נאמנות מינית לחוק ממון 8 היא מבין הנסיבות המיוחדת אליהן סעיף מתייחס, ושבגינן ניתן לסטות מכלל החלוקה השוויונית של נכסי בני הזוג. בית המשפט עמד על כך שנקודת המוצא לדיון היא שבהתאם לפסיקת בתי המשפט בישראל, ככלל שיקולי אשם נותרים מחוץ לשאלות רכושיות הנוגעות לבני זוג, אף אם מדובר באי נאמנות ממושכת. עם זאת, קבע בית המשפט כי במקרים שבהם אי נאמנות מינית הובילה ליצירת קרע בין בני הזוג בדמות עזיבתו של אחד מהשניים את הבית ופירוק החיים המשותפים, או כאשר אחד מבני הזוג ניהל "חיים כפולים" אשר השפיעו על המישור הכלכלי של משק הבית או על המאמץ המשותף, יש באי הנאמנות כאמור בכדי להשפיע על איזון המשאבים 8 שבין הצדדים במסגרת הנסיבות המיוחדות שבסעיף 10 לחוק יחסי ממון. עוד עמד בית המשפט העליון על כך שרק לאחרונה דן בית המשפט העליון בהרכב מורחב בשאלה דומה, ונקבע כי אין מקום לשיקולי אשם בכל הקשור לרכוש של אחד מבני הזוג ששותף מכוח הלכת השיתוף הספציפי מכוח הדין הכללי, ועל כן מכוח קל וחומר, ברי כי שיקולי אשם לא יכולים להיות מעורבים בהסדר איזון המשאבים הנוגע לרכוש משותף שנצבר בעת הנישואין. באותו עניין, סברו רוב שופטי ההרכב כי אי-נאמנות מינית כשלעצמה אינה משפיעה על חלוקת הרכש בין הצדדים מכוח חוק יחסי ממון, תוך הדגשת ההבחנה בין רכוש מכוח הלכת השיתוף הספציפי, אשר מוחרג מהסדר איזון המשאבים השוויוני הקבוע בחוק, לבין רכוש מכוח ההסדר הקבוע .)08.04.2008 (נבו פלונית נ' כב' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים 2642/08 ) ו-בג"ץ 14.04.2015 (נבו פלונית נ' פלוני 8206/14 . ראו למשל: בע"ם 10 102 2023 יולי 2 עסק משפחתי גיליון
RkJQdWJsaXNoZXIy NDU2MA==