מועד תחילת הקשר האינטימי שניהלה האישה. בית הדין הרבני האזורי קבע שמכיוון שהאישה ניהלה מערכת יחסים אינטימית ארוכה ומתמשכת עם אדם שנים, ולא בבגידה חד פעמית, יש 10 אחר במשך כלהקדים את המועד בו יש לראות כמועד הפירוד בין א לחוק יחסי ממון המאפשר 5 בני הזוג, בהתאם לסעיף להקדים את מועד איזון המשאבים בהתקיים קרע בין בין , ולמעשה להחיל את איזון המשאבים 1.5.2002 הזוג, ליום בין בני הזוג עד לתאריך זה, כך שרק הרכוש הזוגי בר לחוק, 5 האיזון שנצבר עד למועד זה יחולק על פי סעיף מחצה ומחצה. האישה הגישה ערעור על פסק דין זה לבית הדין הרבני הגדול, וזה התקבל באופן חלקי. ראשית, ביקש בית הדין הרבני הגדול להבחין מצב בו בן הזוג הנבגד היה מודע למעשה הבגידה לבין מצבים שלא כך היא – כך, ובהתבסס על פסיקת בית המשפט העליון, אילו בן הזוג הנבגד היה מודע למעשה הבגידה, מעשה הבגידה לא לחוק, לעומת מצב 8 יחשב כנסיבה מיוחדת לעניין סעיף שבו מעשה הבגידה הוסתר מבן הזוג הנבגד, שם שאלת הגדרת המעשה כנסיבות מיוחדות עדיין לא הוכרעה בפסיקת בית המשפט העליון. לחוק 8 בנוסף, קבע בית הדין הרבני הגדול כי סעיף 5 יחסי ממון המאפשר סטייה מהכלל המופיע בסעיף בנסיבות מיוחדות כמפורט לעיל, בנסיבות שבהן אחד מבני הזוג מקיים מערכת יחסים אינטימית ממושכת מחוץ לחיי הנישואין, ובמיוחד בלא ידיעת בן הזוג האחר, נוצרת "שיתופיות מוחלשת" שלפיה איזון המשאבים ביניהם יתבצע באופן שאינו שוויוני. בית הדין הרבני הענשת בן הזוג הבוגד, אינההגדול הדגיש כי הסיבה לכך אלא התחקות אחרי יחסי הממון שבין בני הזוג והמערך השיתופי שקיים ביניהם. בית הדין הרבני הגדול הוסיף וקבע כי הסתרת מעשה הבגידה מבן הזוג שקולה לכפיית שיתוף, מפני שאין בידי בן הזוג שנבגד את המידע הרלוונטי לצורך קבלת החלטה מושכלת לעניין המשך השיתופיות הרכושית והקשר הזוגי, בדומה לטענת הטעיה לפי סעיף לחוק החוזים, וכי קיים קושי להניח שבן הזוג הנבגד 15 היה ממשיך בחיי הנישואין ובכוונתו לשיתוף רכושי ככל שהיה מודע למעשה הבגידה. בנוסף, הדגיש בית הדין הרבני הגדול כי פסיקתו מבוססת על הדין האזרחי ולא על הדין הדתי, ובפרט, על חוק יחסי ממון. לגופם של דברין, נקבע כי ככל שבן הזוג הנבגד היה יודע על מערכת היחסים האינטימית שניהלה בת זוגו, הוא היה מפסיק את חיי הנישואין, ומשכך, המשך השיתוף הרכושי בין הצדדים נבע מהסתרת מערכת היחסים מבן הזוג. לצד זאת, קבע בית הדין הרבני הגדול כי במהלך חיי הנישואין, הן לפני מעשה הבגידה, הן לאחריו, תרמה האישה למאמץ המשותף במשק הבית ולכן אין לשלול לחלוטין את חלקה ברכוש שצבר הבעל גם לאחר מועד הקרע, שנקבע (עוד בפסק דינו של בית הדין האזורי) . על כן קבע בית הדין הרבני הגדול, 2002 לחודש מאי לחוק יחסי ממון המאפשר סטיה 8 בהתבסס על סעיף לחוק כי מן המועד שבו התבסס 5 מהכלל המופיע בסעיף הקשר בין האישה לבין האדם עמו קיימה מערכת יחסים אינטימית מחוץ לנישואין, התקיימה שיתופיות מוחלשת בין הצדדים. משכך, נקבע כי החל ממועד תחילת חיי הנישואין ועד למועד הקרע יאוזנו הנכסים של הצדדים באופן שוויוני; ואילו ממועד הקרע ועד למועד הגשת לטובת 80% תביעת הגירושין יאוזנו הנכסים ביחס של לטובת האישה (דעת המיעוט קבעה יחס 20% האיש ו- לטובת האישה). 10% לטובת האישה ו- 90% של התיק הוחזר לבית הדין האזורי על מנת שהאיזון יבוצע בהתאם לקביעות בית הדין הרבני הגדול כאמור. האישה הגישה עתירה לבג"צ וטענה כי בתי הדין הרבניים ביססו את הכרעתם לעניין חלוקת הרכוש בין הצדדים על שיקולים של נאמנות מינית בלבד, בניגוד לפסיקת בית משפט העליון, ובניגוד לתכליתו של חוק יחסי ממון. לטענתה, בהתאם לדין האזרחי אין להעניק משקל לשיקולי אשם במסגרת הדיון שנוגע לחלוקת הרכוש בין בני זוג פינת עדכוני פסיקה 101 2023 יולי 2 עסק משפחתי גיליון
RkJQdWJsaXNoZXIy NDU2MA==